top of page

מקורות

רחל חלפי
יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהָאוֹר

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב

אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה 
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה 
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא

מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.  

נכנס רבי ישראל וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.

שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?"

ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק - אפשר עוד לתקן!"

יצא רבי ישראל לרחוב וקרא:

 "יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!"

                                                            מתוך: אור הגנוז

מתוך הסיפור 'המנורה'/בנימין זאב הרצל

 

בראשונה דולק אור אחד, עוד אחד

ועוד אחד, ועוד אחרים.

החושך יחלוף כליל.

בתוך הצעירים, בני דלת העם,

ייבקע האור בראשונה,

ואחר יילוו אליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת,

החופש והקִּדְמָה האנושית, היופי.

וּבִהְיות הנרות כולם דולקים,

ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה.

אין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר

מתפקיד הַשַׁמָש מְשָׁרֵת האור.   

למה כבתה המנורה?

בשנות ילדותי בקיבוץ חזרנו ודקלמנו, מידי יום כיפורים, את מילותיו הנהדרות של רבידרנת טאגורי, בתרגומו של פרישמן: "למה כבתה המנורה? כי שכותי עליה כפי, למען תהיה אך לי. לכן כבתה המנורה".
עד היום זכורות לי מילים אלו כבימי נתינתן לנו, למרות קורט הליגלוג שכבר אז מהלנו בתוכן; עד היום בכבות אחת מנורות החשמל בביתנו, אני מדלקם לעיתים: "למה כבתה המנורה?" ואשתי, אף היא בת קיבוץ עונה לי מפינתה בטון חגיגי: "כי שכותי עליה בכפי למען תהיה אך לי..."

מדוע עומעמה מנורת יהדותינו? משום שבמקום לטעת בתודעתנו הזוכרת את מלות היהודים, נטעו בה את רבידרנת טאגורי. במקום להכות בסלע המלים היהודיות ולהקר מתוכן מי-תכנים רלוונטיים, בחרו הורינו, יודעי המלים היהודיות ויראי תוכנן ה"דתי", להשקות במילים ניטרליות, אסטתיות, אשר תוכנן הסוציאליסטי משתפך מתוכו כמעצמו. במקום להתייחס אל המשורר הנהדר כתבלין הודי לתבשיל העיקרי (כפי שהיה, אכן, להם עצמם!) הניחוהו במרכז הזירה כעיקר טקסטי שכל השאר מחולל סביבו.

 

בארי צימרמן, חוברת שדמות, סתיו תשנ"ב.

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה. ה אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי-יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. 

ישעיהו פרק ס, פסוקים א-ה

 

נקודות לדיון:

1. עם ישראל מואר. התאורה מכוונת אליו ועליו. מי המאיר? למה? איך מרגיש מי שנמצא במרכז אלומת האור?

2. בהמשך עם ישראל הוא בעצמו האור. מה זה מחייב?

3. האם אתם יכולים למצוא הקשרים בין הנאמר כאן לחג החנוכה?

אהרן דוד גורדון, ממכתביו הפרטיים של מתיישב ועובד בארץ-ישראל לרעו אשר בגולה. מכתב שלישי

1856 - 1922 עלה לארץ 1904

... במשך הדורות האחרונים, מעת שחדרה לתוכנו ההשכלה האירופית, לא חדלו בתוכנו הקולות והקריאות ל"אור" מתוך "החושך" – מה שיש באירופה הוא "אור" ומה שיש אצלנו הוא "חושך". וכך הורגלנו אל המחשבה הזאת, והדורות האחרונים גם חונכו עליה. ובתוך המהומה שכחנו דבר אחד. אבותינו מסרו לנו, כי יש לנו "אור גנוז" גדול. אולם אנחנו, בהיותנו בתוך החומות, האמנו, כי "האור הגנוז" הנהו בשמים, בגן עדן, וכאשר "נפקחו עינינו" לראות או מבחוץ, חשבנו כי "האור הגנוז" אינו אלא אגדה, מליצה, או הכוונה היא שוב על "המאור שבתורה". לא עלה כלל על דעתנו, כי האור הזה גנוז בנו בעצמנו, והאור הוא אור ממשי, אם גדול או קטן, אבל בשבילנו אין אור גדול ממנו. ביקשנו את "המאור שבתורה", את "המאור שביהדות" ולא ביקשנו את המאור שביהודים, שביהודים החיים, את האור שכל יהודי חי יכול למצוא רק בעצמו ורק על ידי עצמו. קרוב לאלפיים שנה של גלות נשאנו את האור הזה בגנזי נשמתנו, וכאשר באה שעתנו להביאו לידי גילוי – נבהלנו מפני אורם של אחרים ונתבטלנו. קרוב לאלפיים שנה חשבנו את עצמנו לחטיבה בפני עצמה, שמרנו על ה"אני" שלנו מכל משמר, ידענו, כי ה"אני" שלנו הוא בתורתנו, אבל לא ידענו, כי תורתנו היא ב"אני" שלנו, כי היא חיה בקרבנו, חיה ומתחדשת בשעה ובמידה שחיינו מתחדשים; ועל כן, כמעט שראינו חיים חדשים, שכחנו את תורתנו – שכחנו את עצמנו. והשכחה הביאה את פריה בעיתו.
[ . . . ]
אני מדבר פה לא על ערכו ההיסטורי של התנ"ך, כי אם על ערכו מצד הדעות והשירה שבו. הן בשבילנו גדול ערך התנ"כ לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לאמור מתוכו, ורק מתוכו – מתוך אותו התנ"כ, הגנוז בנשמתנו בעומק כל כך גדול, עד כי מתוך נטל המשא של כל מה שיקבלנו מאחרים, הלוחץ עליו, אין אנחנו בעצמנו רואים אותו תמיד. על כן אין אנחנו מבינים עתה את התנ"ך הגלוי. חושבים אנחנו, כי בגַלוֹתנו רעיונות חדשים בתנ"כ, הרי אנחנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להפך: התנ"כ הגלוי הוא פירוש לתנ"כ הנעלם שבתוך נשמתנו. לולא הפירוש הזה, הקצר אמנם, אבל בכל זאת, או דווקא משום זאת, המספיק, לא היינו יודעים כלום מאוצרותינו הגנוזים.

dreidel.jpg

בחזרה לדף חנוכה

bottom of page